שנים הסתובבתי עם כאבים נפשיים חריפים.

שנים שניסיתי להסתיר את הקשיים האלו מכולם.

שנים שהייתי בטיפולים, ועוד טיפולים, ולא הרגשתי שמשהו זז.

הבנתי דברים חשובים על עצמי, למה אני פועלת כמו שאני פועלת, פגשתי את הכאבים העמוקים שלי ואת כאבי הילדות שסחבתי איתי, אך עדיין שום דבר לא השתנה.

מצאתי את עצמי כואבת שוב ושוב, מגיעה לאירועים והגוף שלי ננעל וקופא מחרדה ודריכות.

לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות עם עצמי. הייתי במאמץ 24 שעות ביממה. הכל היה קשה וכואב ומלחיץ וקפוץ.

הרגשתי שיש פער גדול ביני לבין יתר האנשים בעולם, ככה לפחות זה הרגיש בתרבות שכל אחד שומר את הקלפים שלו כל כך קרוב לחזה. מלמדים אותנו להתבייש ולהסתיר את הכאבים והפחדים. אז גם אני הסתרתי. את החרדות, הפחדים, הפאניקה, את הכיווץ התמידי שהסתובבתי איתו ומנגנון ההישרדות. הייתי בנסיון מתמיד להראות כאילו הכל בסדר.

הרגשתי ששום דבר שאני עושה לא עוזר לי, שום טיפול לא הצליח לגעת בנקודה ולהביא את השינוי וההקלה המיוחלים. זה היה קשה, מתיש ומייאש נורא, להמשיך לעבוד ולעבוד, לטפל בעצמי בכל דרך וגישה אפשרית, קונבנציונלית ואחרים, ולא להצליח להגיע להקלה הגופנית המיוחלת.

אין דבר כואב ומייאש מזה, לעשות כל מה שאתה חושב שאפשר לעשות ולא להצליח לייצר את השינוי.

עם השנים והעבודה העצמית הבלתי מתפשרת שעשיתי באותן השנים, גיליתי למה זה לא עבד מספיק. התשובה היתה הגוף. הגוף עדיין סבל. הקפאון, החרדות, חוסר האונים, התסכולים, הכעסים, כולם נמצאים בגוף. הסבל מקורו במערכת העצבים. ככל שחקרתי ולמדתי יותר לעומק, הבנתי שאם אני רוצה להפחית את הסבל במהירות המירבית, כדאי שאלמד לעבוד עם מערכת העצבים שלי, שאלמד לווסת אותה בתוך המופעלות והקושי. וכך יצא שבשנים האחרונות הטיפולים המרכזיים שיצרו את השינוי המבוקש היו שיטות שמערבות את העבודה הזו בדיוק (נוירופידבק ואימון בשיטת סאטיה). לאט לאט ובזהירות, התחלתי לפרום את הקשרים התודעתיים והרגשיים כדי לייצר רוגע גופני. למדתי איך לווסת את המערכת שלי, איך לתמוך בה מול כל דבר שמייצר לה סבל וכאב. וכך החוסן התחיל לאט לאט לעלות. ואיתו גם הרוגע.

אין שום סיבה שנסתובב כל כך הרבה שנים עם כאבים נפשיים.

גם אם לא מצאתם עדיין את הטיפול המתאים עבורכם – תמשיכו לחפש. אל תתייאשו.

תעבדו דרך הגוף, תמצאו את השיטה שמתאימה לכם

ותשתחררו עוד ועוד מהקושי והסבל.