בשנה האחרונה הפסקתי להימנע מדברים שמפחידים אותי. במילים אחרות - הסכמתי להרגיש את הפחד ולעשות דברים לצידו. זה התחיל מדברים ממש קטנים ושטותיים שמשום מה הפחידו אותי. אני ממש זוכרת את הרגעים שהרגשתי מעין חרדה קטנה מתמקמת בחזי, ואותי נושמת נשימות עמוקות, יודעת שהנשימה תתמוך בי, מזכירה לעצמי שזה ממש בסדר לפחד. גם אם זה שטותי.
וכל פעם מחדש אחרי שעברתי את הפחד הראשוני של משהו חדש ולא מוכר, הוא הפחיד פחות, וראיתי כי טוב, ופתאום עברתי לדבר המפחיד הבא.
כשאני כותבת הדבר המפחיד הבא, אני מתכוונת הדבר הבא שרציתי, שהיתה לי תשוקה אליו, שלצד הרצון עלה פחד.
וכך בשנה האחרונה כל פעם עשיתי צעד ועוד צעד, לקחתי עוד סיכון ופגשתי עוד קצה שלי, וכל פעם טיפלתי בפחד הראשוני שעלה ואחריו התחלתי ממש להנות.
עם הזמן הפחד הלך וקטן, ולי נהיה פשוט יותר לקפוץ למים ולשחות בחיים. כל פעם מחדש התמודדתי עם משהו שממש הפחיד אותי ופגשתי מנעד רגשי גדול יותר בתוכי שהסכמתי לפגוש ולצלול לתוכו. הסכמתי לפגוש את הלא נודע, הסכמתי להתמודד עם פרידות, עם התחלות חדשות, חוסר ידיעה, חשיפה, קרבה, מחויבות לעצמי, פחד מחוסר אונים, התרגשות גדולה.
הסכמתי לחצות פחדים ולצאת מאזור הנוחות שהיה נוח, חמים ונעים. וכך מצאתי את עצמי קונה כרטיס טיסה לכנס של האחד והיחיד, גאבור מאטה. יוצאת למסע של 9 ימים באתונה. זה לווה בפחד ובעיקר התרגשות, להגשים עוד חלום ותשוקה גדולה שלי.
כל פעם שאני עושה צעד מחוץ לאזור הנוחות וחוצה עוד פחד, המציאות מראה לי שהיא לצידי. יותר ויותר תנועה חיובית מתרחשת בחיי, דברים פשוט קורים, ואני נותנת להם לקרות ונהנית מכל רגע.
Commenti