על ניתוק רגשי

בתור מי שהעבירה את שנות ילדותה בניתוק רגשי, הדרך שלי להתקיים בעולם היתה בהתבוננות ומשוואות. כי אם אני לא מרגישה בעצמי ופועלת מתוך חיבור פנימי, הייתי צריכה למצוא שיטה אחרת להתקיים בעולם. אז התבוננתי והפקתי לקחים. הכל הפך למשוואות מתמטיות של אם אז: אם מתנהגים איקס אז צריך להגיב בצורה וואי. אם מישהו אומר ככה אני צריכה להגיב ולהרגיש ככה. הכל הפך למשוואות מתמטיות והתבוננות בהתנהגות האדם, לחקות אותם, את דרך פעולתם ותגובותיהם כדי להתנהג בצורה דומה, כדי שלא יחשדו שאני לא יודעת בעצמי איך להתנהג.

שאין לי מצפן רגשי פנימי שמכווין אותי.

רוב חיי חייתי כך. ככל שהשנים עברו סבלתי מזה יותר ויותר. מבחוץ המשכתי להתנהג לפי כל המידע שאספתי על בני אדם, מה נכון להגיד או לעשות, אך מבפנים הסבל גדל יותר ויותר. לא ידעתי איך להתמודד איתו, רק סבלתי. לא היה לי חופש להתנהג כמו שרציתי מבפנים, לא תמיד ידעתי גם איך הייתי רוצה להתנהג מבפנים. היו רק המשוואות המתמטיות שהראו לי את דרכי ואיך צריך להיות.

זה היה בכל מקום – בעבודה, במערכות יחסים, עם חברים, משפחה, בני זוג.

עד שהגעתי לקצה.

הנפש, ככל שמתעלמים ממנה יותר וכולאים אותה, כך היא מוצאת את דרכה לצעוק חזק יותר.

היא צועקת דרך התקפי חרדה, דכאון, התפרצויות זעם וכעס, בהפרעות שינה, באכילה (יתר או תת), בבכי בלתי פוסק, במגוון דרכים.

נפשי זעקה וכבר לא יכולתי יותר.

אז התחלתי לעבוד

בשמונה השנים האחרונות עבדתי על להתקרב אלי יותר ויותר. התחלתי להבין למה הנפש שלי כל כך זועקת. מה כל כך כואב ורע לי. למה אני לא מוצאת את הרצונות שלי, את הכמיהות שלי, את מי שאני, למה הייתי צריכה את המשוואות שאספתי בראשי שיכווינו את דרכי בעולם.

למדתי להכיר את עצמי מקרוב בתהליך משמעותי ועמוק. ומצאתי אותי.

כבר הרבה שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

שאני פועלת מתוך האינטואיציה שלי, מתוך רצון ורגשות, בלי משוואות מתמטיות. בלי אם ואז על כל דבר בחיי.

פתאום הבנתי שאני כבר לא מחזיקה את איך אני אמורה להיות ולהתהלך בעולם, יש את מי שאני בעולם.

והחיים הרבה יותר יפים ונעימים ככה

בחיבור