על יחסים עם העולם הרגשי

"איך להתמסר לכאב?"

זאת היתה השאלה שבחר חבר לשאול אותי ואת חבריי במפגש ערב בשבוע שעבר.

מצא את מי לשאול.

"בשביל מה להתמסר לכאב?" ענה לו אחד החברים

"זה כמו שריר", התחלתי להסביר לו.

"זה מתחיל במעין הסכמה, הסכמה של הגוף, להסכים להרגיש את הדבר הזה.

וזה טריקי, כי הגוף שלנו מאומן ומיומן היטב לעשות הכל כדי לא להרגיש כאב."

"למה?"

"ברמה הפיזית, הגוף אינסטינקטיבית לא מוכן להרגיש כאב, כי כאב נחווה לו כמו מוות. אז אינסטינקטיבית הוא יעשה הכל כדי לא לחוות את זה.

מה זה הכל ? כל מנגנון הגנה שיכול להיות. כל תזוזה, כל כעס, כל ביקורת, לזוז, לנסוע, לא להכנס למערכות יחסים, כן להכנס כל הזמן למערכות יחסים, כל אחד והמנגנונים והבריחות שלו.

אבל נוצר מצב בו אין לנו חופש אמיתי, כי אנחנו כל הזמן בהישרדות, כדי לא להרגיש את התחושה הלא נעימה הזו של הכאב.

לכן זה כמו שריר. אנחנו מתחילים לאמן את הגוף שלנו כדי שהוא יבין שכאב הוא לא חוויה של מוות. שזו רק תחושה בגוף, וברגע שנוכל ונסכים לחוות אותה, היא גם תעבור. אפילו די מהר.

כל פעם אנחנו מסכימים להרגיש עוד קצת. שמים לב לתחושה הזו, שמים לב היכן היא מופיעה לנו בגוף, מסכימים להרגיש אותה, בעזרת הנשימה, בעזרת תמיכה, ולאט לאט אנחנו מרחיבים את היכולת שלנו לשהות בתחושה הלא נעימה.

כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לשהות בתחושה הלא נעימה – אנחנו מסכימים להרגיש.

זה אומר שהגוף לאט לאט מבין ויודע שאין לו ממה לפחד. שזה בסדר לחוות את התחושה הזו, זה רק גל, וכמו שהוא מגיע כך הוא גם יעבור.

ופתאום השריר הזה כבר כל כך חזק, שהתחושה הזו כבר לא מטלטלת את הגוף. היא מגיעה וכמו שהיא מגיעה היא גם הולכת. היא יכולה עדיין להיחוות בעוצמה, אבל היא לא מייצרת רעידת אדמה. היא נלקחת בפרופורציות"

מעבר ל"התמסרות לכאב" זה מייצר חופש.

אני לא מונעת מהפחד לא לחוות תחושה לא נעימה. תחושות לא מאיימות עלי. אני יכולה לאפשר לעצמי דברים שלפני זה פחדתי מפני הכאב. פתאום נפתחים בפניי אפשרויות חדשות

אז בשביל מה "להתמסר לכאב"? כי אם הוא כבר שם. אז בוא נתבונן בו