על חידוד הראיה הפנימית

הפעם הראשונה שהבנתי שאני צריכה משקפי ראיה היתה כשהייתי בכיתה ח.

היינו במשחק כדורסל של השכבה, ישבתי ליד חברות שלי והבנתי שהן רואות את הפרצופים של השחקנים בעוד אני ראיתי טשטוש גדול, כתם, במקום בו פעם היו עיניים, אף ופה.

אני זוכרת את הפליאה הגדולה שלי מהעובדה שהן רואות את הפרטים בעוד אני חיה בטשטושי.

זה היה רגע מכונן עבורי, להבין שיש עולם שלם של דברים שאני לא רואה ולא ידעתי שאני לא רואה.

לכולנו יש אזורים ששקופים לנו שאנחנו אפילו לא מודעים להם.

חלקם יכולים להשפיע עלינו בצורה משמעותית בדרך שאנו תופסים את העולם ואת עצמנו. אנחנו יכולים לחיות בטשטוש גדול שאיננו מודעים אליו.

לצאת מנקודת העיוורון ולהבין שיש משהו שאנחנו לא רואים יכול להיות משמעותי ופורץ דרך בחיים.

ביום ששמתי את משקפיי הראיה לראשונה הבנתי כמה פספסתי. כמה כולם רואים יופי בעוד אני חייתי בטשטוש מוחלט. נפתח לי עולם חדש של צבעים, של חדות, של פרטים, זוכרת שהסתכלתי על הים ולראשונה ראיתי אותו כל כך חד ויפה כמו ששנים לא ראיתי ואפילו לא זכרתי שיש אופציה לראות אותו כך. יכולתי לראות את העלים על העצים בחדות ויופי רב. את הטבע. ואת כל זה יכלתי לראות רק כשיצאתי מנקודת העיוורון הפרטית שלי, רק כשנוכחתי לדעת שיש משהו שאני לא רואה ולא לקחתי את ראייתי כאמת המוחלטת והאבסולוטית. אחרת הייתי ממשיכה לחיות בתוך הטשטוש גם חיים שלמים.

האם אתם מודעים לנקודות העיוורון שלכם? איפה לדעתכם יש משהו שאתם לא יודעים שאתם לא יודעים? איפה זה נמצא? רמז - יהיה במקום בו אינכם מצליחים לפרוץ דרך בחייכם. ורק כשתשכילו להכיר בכך ולייצר שם שינוי מהותי, אז, כנראה, החדות והפרטים שאתם מפספסים היום ייצרו את השינוי שאתם רוצים בחייכם