על התמכרות

מתוך הספר – מליון רסיסים קטנים – עמ 328:

"היא אומרת שהתמכרות היא מחלה. לא משנה אם מדובר באלכוהול או סמים או אוכל או הימורים או סקס או כל דבר אחר, התמכרות היא מחלה. מחלה כרונית עם נטייה להחמרה. זו מחלה שניתן לבלום את ההתפתחות שלה או לגרום לנסיגה בה. אבל היא חשוכת מרפא. לא חשוב עד כמה ננסה, לא חשוב איזו פעולה ננקוט, התמכרות, אומרת סופי, היא חשוכת מרפא. חשוכת מרפא לחלוטין.

היא מתחילה לדבר על הגורמים למחלה. כמו ברוב המחלות הסברה היא שהסיבה למחלה היא גנטית.... אי אפשר לשלוט בה, אי אפשר לבלום או באמצעות כוח הרצון, ההחלטה להשתמש או לא להשתמש, להיעתר או לא להיעתר, לקחת או לעשות או לא לקחת או לא לעשות, אינה החלטה שהאדם מקבל בעצמו, כי המחלה מחליטה בשבילו. המכור תמיד ישתמש, תמיד ייעתר, תמיד יקח, תמיד יעשה. המכור תמיד רוצה ותמיד צריך והרצון הזה והצורך הזה תמיד רוצים לבוא על סיפוקם. חוסר השליטה והיעדר הבחירה אינם אלא סימפטום של המחלה. סימפטום מסוכן ומזעזע, ואף על פי כן רק סימפטום. היא חשוכת מרפא. מרגע שהופעלה, אין דרך לעצור אותה"

את הקטע הזה קראתי לראשונה בטיול הגדול שלי, כשהייתי במקום יפהפה בנפאל בהוסטל מושלם שמעניין אם הוא עדיין קיים (הקונה מטטה).

אני זוכרת את החדר שהייתי בו כשקראתי את הפסקה הזו ואני זוכרת שעיניי התמלאו בדמעות והרגשתי איך אני שוקעת יותר ויותר, רוצה להיקבר במיטה ולא לצאת ממנה יותר לעולם.

אמנם לא הייתי מכורה לדבר מלבד סיגריות, ובזמנו לא ממש רציתי להפסיק לעשן אי פעם, אבל משהו בקטע הזה הכאיב לי ברמה העמוקה ביותר שיש.

הרגשתי שמדברים עלי ועל ההתמודדות הנפשית שלי. הרי מתחת לכל התמכרות יש סיפור, טראומה (מוזמנים לראות את הסרט חוכמת הטראומה של גאבור מאטה).

כבר בגיל 22 הרגשתי שחיי הם מאבק אחד גדול.

שאני כל הזמן נאבקת ונאבקת בשדים הבלתי נגמרים שלי. הרגשתי שהכל כל כך קשה וכל דבר הוא מאמץ עילאי, וכל מה שרציתי זה למצוא את הדרך שלי לצלוח את זה.

להיות שמחה ומאושרת בחיי מבלי המאבק האין סופי בשקיעה שרוצה לכלות אותי מבפנים.

כשקראתי את הקטע הזה הרגשתי שאין לי תקווה.

הרגשתי שגם אצלי זו מחלה חשוכת מרפא ואולי אני לעולם לעולם לא אצליח להתגבר עליה. שאולי באמת אין לי סיכוי, וגם את זה אי אפשר לבלום או לשלוט בו ולנצח אהיה במאבק מתמיד ובנסיון להרגיש טוב.

אני זוכרת שקראתי ובכיתי ונכנסתי לייאוש ודכאון גדולים. פחדתי שכך ייראו חיי.

היום אני מבינה הרבה יותר טוב את מה שלא הבנתי אז.

אני מבינה שהתמודדתי עם כאב מאד מאד גדול שלא ידעתי עליו אפילו, אך הוא ביעבע בתוכי בעוצמה.

אני מבינה שהסיגריות עזרו לי לשכך את הכאבים האלו והיו המרפא שלי במשך כל השנים שלא יכולתי להתמודד עם כאבי בעצמי.

היום אני גם יודעת שיש מרפא לכל. שיש דרך ומסע לעבור לכל אדם שעבר טראומה גדולה בחייו, בין אם הוא מודע אליה או לא, בין אם הדרך להתמודד עם זה היא דרך ההתמכרות ובין אם לא.

היום אני יודעת וחקרתי לא מעט גם את הגנטיקה, את המבנים המוחייים, הכימיים והחשמליים שמשפיעים עלינו, ויודעת גם שאפשר לעבוד עליהם בצורה יוצאת דופן.

היום אני יודעת שיש מרפא גדול גם לטראומות.

שטראומה או פוסט טראומה או התמכרות היא לא גזירת גורל.

שגם מכאבים יוצאי דופן שלפעמים נראה שאין תקווה ניתן להחלים.

היום אני יודעת שניתן לרפא.

**************************************

למרחיקי לכת - ההמשך:

אני לא יודעת כמה אני מסכימה עם הקטע הבא מהספר, אבל היה לי חשוב לשים אותו גם:

"אני יושב ומקשיב. אני יושב ומקשיב. אני לא שואל שאלות ואני לא אומר אף מילה. אני רוצה לקום ולצרוח אתם מזיינים את המוח זה פשוט זיון מוח אחד גדול, אבל אני שותק. אני לא מאמין שהתמכרות זאת מחלה. סרטן זה מחלה. הוא משתלט על הגוף ומשמיד אותו. אלצהיימר זה מחלה. הוא משתלט על הגוף והמוח והורס אותם. פרקינסון זה מחלה. הוא משתלט על הגוף והמוח וגורם להם לרעוד ומרחיב אותם. התמכרות היא לא מחלה... אולי אי אפשר להכחיש את הגנטיקה והזיקה הגנטית, אבל הרי כל מה שקיים בנו גנטי, וכל מה שנוגע לעצמי הגופני שלנו נקבע מראש על ידי זיקה גנטית. אם אדם שמן אבל רוצה להיות רזה, זאת לא מחלה גנטית. אם מישהו אידיוט אבל רוצה להיות פיקח, זאת לא מחלה גנטית. אם אדם הוא שתייין אבל רוצה להפסיק עם השתיינות, זאת לא מחלה גנטית. התמכרות היא החלטה. אדם רוצה משהו, לא חשוב מה, ומחליט להשיג את זה. ברגע שהוא משיג את זה, הוא מחליט לצרוך את זה. אם הוא צורך את זה יותר מדי, תהליך קבלת ההחלטות יוצא מכלל שליטה, וכאשר הוא יוצא לגמרי מכלל שליטה, התהליך נהפך להתמכרות. בשלב הזה קשה לקבל את ההחלטה, אבל זאת עדיין החלטה. אני כן לוקח או לא לוקח. אני עומד לקחת או לא עומד לקחת. האם אני הולך להיות מכור פתטי ועלוב ולהמשיך לבזבז את חיי או שאני הולך לומר לא להישאר פיכח ולהיות בן אדם נורמלי. זאת החלטה. בכל פעם ופעם. החלטה. אם נחבר בין מספר החלטות מסויים נקבל מסלול ונקבל חיים לפי אמת מידה מסוימת. של מכור או של בן אדם. ההחלטה הזאת לא גנטית. הגנטיקה היא רק תירוץ. היא מאפשרת לאנשים להגיד זה לא היה באשמתי או יש לי נטייה גנטית. זאת לא אשמתי שמהיום שנולדתי היתה לי נטייה גנטית. זאת לא אשמתי שאין לי מה לומר בעניין. איזה זיבולי שכל. זין על הזיבולי שכל האלה. ההחלטה תמיד קיימת. קחו עליה אחריות. מכור או בן אדם. זאת החלטה מזדיינת. תמיד"

אני לא חושבת שזה פשוט כל כך כמו שהוא מציג את זה.

כי מה ששולט בנו וגורם לנו לפעול זה העולם הרגשי והתחושתי שלנו, וכל עוד הוא לא עובר את הריפוי שהוא זקוק לו הדברים לא בהכרח יזוזו כמו שהיינו רוצים.

אבל!!!! אנחנו כן יכולים לקבל החלטות בדרך שיעזרו לנו. אנחנו כן יכולים להחליט וליצור לעצמנו סביבה תומכת. אנחנו כן יכולים להחליט לעזור לעצמנו בכל דרך אפשרית, בכל טיפול אפשרי, בשיח פנימי אוהב, בעבודה עצמית אינטנסיבית, בחקירה, למידה, בעשיית צעדים קטנים כגדולים שיכולים לעזור לנו לעזור לעצמנו. ואלו כן החלטות שאם אנו לוקחים אותם, הם יכולים להשפיע ולשנות את חיינו מקצה לקצה.

מנסיון אישי ועמוק.