על אהבה עצמית

פעם היה הבדל בין מי שאני בעולם בחוץ (מול אנשים) לבין מי שאני עם עצמי. עם עצמי הרשיתי לעצמי להיות כועסת, לחוצה, עצבנית, וכשהייתי עם אנשים אחרים לא. איתם הייתי נדיבה, אדיבה, חייכנית ונינוחה. 

בגלל זה גם כל כך נהנתי להיות עם אנשים. 

נוצר פער בין שני החלקים האלו בתוכי. 

יכולתי להיות עם אנשים וברגע שנכנסתי לאוטו הגיעה הדמות העצבנית הלחוצה והלא נעימה, וברגע שהייתי בטלפון עם חברה או מגיעה למקום הבא שוב המעבר החד לדמות השניה.

עם אנשים או בעבודה אני רגועה ומקסימה, אבל כשאני נכנסת לאוטו אחרי פגישה, כשאני קמה בבוקר, אוכלת צהריים, אני כמו מורידה את המסיכה.

זיהיתי את הרגעים האלו בבין לבין. ברגעי המעברים בין הדמויות. 

לקח לי זמן להבין שזה לא שאני מזוייפת עם אנשים אחרים או שמה על עצמי מסיכה, אלא אני פשוט לא מספיק באהבה עצמית כדי לנהוג ולהנות כך עם עצמי. 

זה הפנה אותי להסתכל עמוק על הקשר שלי איתי.

ראיתי שאני לא מספיק מכבדת אותי. אני בעיקר מקטינה אותי, לא סופרת את ההצלחות שלי, וגם אם החמיאו לי פשוט נפנפתי את דבריהם. 

ראיתי שלא כיף לי עם עצמי, אני לא סופרת את דעתי, עד שאפילו לא החשבתי את הזמן שלי עם עצמי לזמן עם מישהו. אז למה שאהיה נעימה ונחמדה אם אני לא רואה אותי בכלל? 

המראה הזאת תפסה אותי לא מוכנה. הרגשתי שאני מתחילה במסע שיקום היחסים ביני לביני, אבל איך גורמים לעצמי לחבב את עצמי סתם ככה פתאום? הרי יש לי קייס שלם על למה לא מגיע לי לראות את עצמי כראויה. 

מסע שיקום היחסים היה מוזר בהתחלה, קצת טכני אפילו, להתחיל לראות אותי כמישהי שיש לה מה להגיד. להתעניין במחשבות שלי, בקול שלי. להבין שמגיע לי לחיות בנינוחות ורוגע כל הזמן. שמגיע לי שקט ולדאוג לעצמי דרך תזונה טובה, שינה טובה, דרך שקט נפשי וטיפול בכל רבדיי. 

בתוך תהליך האימון האישי פתאום שמתי לב שנעלמו רגעיי הבין לבין. אני אחת מול עצמי ומול העולם. 

אני נכנסת לאוטו או במעברים בין רגעים בחיי ואני יכולה להיות באותה הוויה. אני יכולה להיות נעימה ונינוחה ואוהבת ומצחיקה גם כשאני עם עצמי לבד. נעים לי בחברתי ואני מכבדת ואוהבת את הזמן שלי איתי. 

לא מזמן שאל אותי חבר שאלה מהממת שאני לא זוכרת את הניסוח המדויק והיפה שלה. הוא שאל אם כשאני חושבת עלי ועל עצמי אני מחשיבה אותנו כשתיים או כאחת. 

והאמת שאני מחשיבה אותנו שתיים :) 

היום כשאני עם עצמי אני כבר ביחד ולא לבד