להיות פוסט טראומטי

להיות פוסט טראומטי זה לדעת שבכל רגע נתון עלול להגיע טריגר שיקח אותך אלף צעדים אחורה.

זה לדעת שאתה נראה נורמלי כלפי חוץ, ושאנשים מצפים ממך להיות נורמלי, אבל אתה יודע שאתה ממש לא

כי כדי להיראות נורמלי ולא לקרוס אתה צריך להתאמץ כאילו רצת מרתון

להיות פוסט טראומטי זה להרגיש מאד בודד

להרגיש שלא יכולים להבין אותך.

שיש אותך ויש אותם, את יתר האנשים

להיות פוסט טראומטי זה לחטוף זעזוע מכל דבר שקורה - קורונה, מלחמה, 7.10 וכל אירוע גדול או קטן מפתיע אחר

זה קשיי שינה, קשיים חברתיים, קשיים רגשיים, בעיות פיזיות, קשיים ביצירת יחסים אינטימיים, קשיים ביחסים עם כסף

זה קשיים בתפקוד, כל דבר לוקח הרבה מאמצים ומשאבים.

להיות פוסט טראומטי זה לפחד מעוד התקף פוסט טראומטי

לפחד מהתקף חרדה ומתחושות גופניות קשות ובלתי נשלטות.

זה להרגיש שהגוף עולה באש, דרוך ומכווץ כל הזמן.

זה לסת נעולה.

זה פלאשבקים פחדים וקפאון

זה קצב חיים אחר, איטי יותר, כשכל יתר העולם ממשיך לרוץ.

זה להיות במצב הישרדות רוב הזמן.

הכל קשה יותר.

מאבק תמידי על הדברים הפשוטים, הנורמלים, היום-יומיים.

זה להצליח להחזיק את החיים ועצמך ואז ברגע אחד הכל קורס שוב לתוך עצמו.

זה שברגע אחד הלב נסגר והנשמה מתרחקת, ואין לדעת מתי היא תחזור

להיות פוסט טראומטי זה להבין (או לא) בדרך הקשה שכדי לחיות אתה חייב לשים אותך ואת הwell being שלך במקום הראשון מעל הכל.

זה להתענג על הרגעים המיוחדים שהכל מרגיש בפנים נעים. שהגוף רגוע. שהכל מסתדר.

להיות פוסט טראומטי זה לפתח הקשבה פנימית מיוחדת

זה לפתח יחסים אחרים ואוהבים עם עצמנו, כי היא זו שיכולה להחזיק אותנו בחיים

זה ללמוד לאהוב את המובן מאליו, את החיים, את הצחוק, את הטוב

זה לבחור, כל יום מחדש

להיאבק על החיים ועל השמחה

ואני מקווה שלכל פוסט טראומטי יש לפחות מישהו אחד, חיצוני או פנימי

שמזכיר לו

שבסוף המאבק ישתלם

ויהיה טוב לפרקי זמן ארוכים עד מאד

והסימפטומים יוכלו להתמוסס

לאט לאט