הריפוי שבחמלה - לשבור את הלופ

במהלך השנים הסתכלתי על הדפוס האנושי הזה, שהיה אצלי בעוצמה גבוהה בעבר ואני רואה לא פעם אצל אנשים אחרים ומתאמנים, של להיות רעים, לתקוף ולבקר את עצמנו.

מכירים את זה?

כשהתחלתי לבחון מתי אני או אנשים אחרים מתנהגים ככה כלפי עצמם, ראיתי שבדרך כלל זה לא קורה סתם. זה לא קורה כשאנחנו בטוב, שמחים ומאושרים. להפך.

זה קורה במקומות הכואבים שלנו. במקומות שדברים קורים לא כמו שאנחנו רוצים.

כשקשה לנו לקבל את הכאב ואת הרגשות שלנו, אנחנו מתחילים לתקוף ולבקר את עצמנו.

כשקשה לנו לקבל את מה שקורה במציאות אנחנו מתחילים להפנות את הביקורת פנימה.

אלו מקומות שאנחנו נוטשים את עצמנו.

זה נובע מקושי מאד גדול להיות עם מה שעולה, מעין התנגדות למציאות ולמי שאנחנו שם, אז אנחנו מפנים לעצמנו עורף.

ודווקא שם, אלו המקומות שיהיה הכי משמעותי שנלמד להיות איתנו ולא לנטוש.

אני זוכרת את רמות הביקורת העצמית שחייתי בהן פעם. איך כל דבר שלא הצלחתי, לא עשיתי, שלא היה לי נעים להרגיש, הפך לביקורת וכעס עצמי מאד גדול.

אני זוכרת גם את התהליך שהתחלתי כדי לייצר שינוי - תהליך הכנסת חמלה למערכת. איפה שאפשר.

הרי אנחנו מייצרים לעצמנו לופ בתוך לופ, אנחנו מבקרים את עצמנו ואז מבקרים את עצמנו על זה שאנחנו מבקרים את עצמנו.

אנחנו כועסים על עצמנו, ואז כועסים על זה שאנחנו כועסים על עצמנו. אנחנו מפנים את הרגשות השליליים שלנו נגדנו שוב ושוב רגע אחרי רגע.

לכן, לשבור את הלופ ולהכניס לתוכו חמלה יהיה איפה שזה מתאפשר.

אם אני כועסת על עצמי, אני יכולה לחמול על זה שאני כועסת על עצמי. או לחמול על זה שאני כועסת שאני כועסת על עצמי... איפה שאני יכולה לקטוע את שרשרת הפוגענות העצמית - אני אעשה זאת.

כי לכעוס ולבקר את עצמנו לא יתמוך.

אנחנו עושים את זה מתוך מצוקה.

אנחנו עושים את זה מתסכול, מייאוש, מחוסר אונים, מחוסר היכולת שלנו לפעול אחרת, אולי כי אנחנו פשוט לא יודעים אחרת, לא יודעים איך להיות בסדר עם זה שקורה כרגע משהו בחיים שלנו שהוא לא בסדר.

אבל במציאות - הכל בסדר.

גם אם אני ממש בחוסר אונים כרגע, או בפחד מאד גדול, גם אם אני בייאוש עצום ולא יודעת איך לצאת מהמצב הזה - זה בסדר. ומותר לי להיות שם ולתת לזה מקום.

גם אם אני מבקרת את עצמי וכועסת על עצמי - גם זה בסדר. כי אני לא יודעת איך לשנות את זה. ומותר לתת גם לזה מקום ואהבה. (לתת לזה אהבה וקבלה = לשבור את הלופ)

גם אם עשיתי משהו שלא התכוונתי לעשות, או שהמציאות שלי רחוקה מאד מאיך שהייתי רוצה שהיא תהיה וזה מתסכל אותי מאד - זה בסדר.

גם אם אני תקועה עם עצמי במקום ושום דבר לא משתנה - זה בסדר. גם לזה יש מקום.

לאפשר לכל דבר שקורה פשוט להיות, לקבל את זה שאנחנו מתוסכלים, כואבים, מפוחדים, חסרי אונים, עצובים, מבולבלים, כועסים - יש בזה משהו מרפא.

לדעת שזה בסדר, שיש לזה מקום.

לקבל את החלקים הכואבים שלנו ולפתח שם חמלה מכניס לאט לאט ריפוי לתוך היחסים עם עצמנו.

כי אנחנו כבר לא צריכים להתנגד לחלקים האלו. אנחנו לא צריכים להסתיר אותם. אנחנו יכולים פשוט לראות אותם. לטפל בהם. לתת להם מקום.

לתת לעצמנו מקום.

ההתבוננות הפנימית הזאת בלופים שלנו, לבחון ביני לביני מה מונע ממני לקבל חלקים מסוימים בעצמי, מתי הביקורת והכעס כלפי עצמי עולה, יכול להיות מאד משמעותי. להכיר את עצמנו ולהסתכל על מה שאנחנו מנהלים בינינו לבין עצמנו יכול לייצר מרווח נשימה שבו נוכל להכניס משהו חדש לתוך המשוואה.

והדבר הזה, החמלה הזאת, היכולת לקבל את מה שקורה גם בתוך הסערה, יכול לייצר הרבה אהבה לצידה.

והאהבה היא הריפוי.