אני בוחרת בי!

בשבוע האחרון יצא לי להתקל ביומן הישן שלי. ישבתי וקראתי חלקים נכבדים ממנו.

אני נזכרת בתקופה ההיא, כשבחרתי להיפרד מבן הזוג שלי.

אני זוכרת את הפחד הזה שהיה בכל הגוף שלי, כי הוא הבית, הוא המשפחה, הוא האהבה. ואולי אני עושה טעות? כמה זה כואב לעזוב כשאוהבים. ואולי אני מוותרת באמצע? זה כאב בתוכי.

הרבה זמן התלבטתי מה לעשות עד שבחרתי בלהיפרד.

ניסיתי הכל, כל מה שעלה על דעתי.

זה כל כך הפחיד אותי.

הפחיד אותי הכאב שעומד לבוא, הפחיד אותי שאני עושה טעות, שאני אתחרט על זה, להכאיב לו.

ואז הבחירה נעשתה.

שבועיים בערך לאחר הבחירה מצאתי לי כבר בית משלי.

והצעד הזה, שהופך את הכל להרבה יותר מוחשי ומציאותי הפחיד אותי עוד יותר.

אני זוכרת תקופות של בכי בשבועות הראשונים. תקופת העיכול, באמת עשיתי את זה? באמת עזבתי את הבית שבניתי לעצמי? ושוב הפחד עלה

הרגשתי שהבחירה הזאת היתה לבחור בי, למרות הפחד, הקושי והכאב, עשיתי צעד גדול ואמיץ שאומר שאם לא טוב לי, אני אעשה שיהיה לי טוב. אני לא מפחדת לכאוב.

הרגשתי שהבחירה הזאת, שעלתה בהרבה כאב ובכי, הוסיפה לי מעין כוחות על, שאם הצלחתי לעשות את זה אני כל יכול.

הוסיפה לי אותנטיות שלי מולי אני שומרת עלי.

זאת היתה תקופה מהפכנית בחיי, תקופה של הרבה כאב, פחד, עצב, חוסר וודאות וחוסר אונים.

בתקופה הזאת הדבר היחיד שעזר לי באמת זה לתמוך בעצמי. לתמוך ממקום טהור ואמיתי, כמו תמיכה אימהית, שרק מקבלת, דואגת ואוהבת

אני זוכרת שכל פעם שעלה בי עצב או כל תחושה אחרת, ישבתי עם עצמי ונתתי לה את המקום.

הבנתי שמותר לי להרגיש את כל הרגשות האלו, שהם קיימים עכשיו בתוכי, ולהלחם בהם או להתעלם מהם או להתנהג כאילו הכל כרגיל לא ממש יעזור לי, הגוף שלי והרגשות שלי רוצים וצריכים לקבל את הפורקן הזה, להוציא את האנרגיה הכואבת הזאת מהגוף שלי, לאפשר לה לצאת ממני החוצה. אחרת הם ישארו בתוכי..

אולי זאת הלמידה העיקרית שלי מהתקופה ההיא.

שהבנתי עד כמה אני סופרמן, וסופרמן אמיתי לא מתבייש או מדחיק את הרגשות שלו.

שלהיות סופרמן זה לאפשר לעצמי להיות עצובה אם אני עצובה, או להרגיש חוסר אונים, פחד, תסכול.

סופרמן אמיתי זוכר שזאת רק אנרגיה, וכדי לדאוג לעצמו הוא מאפשר לאנרגיה הזאת את מלוא המקום והעוצמה באהבה וחמלה.

לרוקן מהלב

בשביל להתמלא מחדש